אני שיטתי מאוד בחשיבה שלי, ולכן לקבל אבחנה שאינה מבנית לא היה טבעי עבורי. ניגשתי לקורס בספקנות. אבל כשאני למדתי כיצד המוח והמערכת העצבים מייצרים כאב, ראיתי את הראיות המדעיות שמאחוריו, והבנתי שאף אחת מהאבחנות הקודמות שלי לא באמת הסבירה את התסמינים שלי, משהו התחיל להשתנות. דרך שילוב של אימון מנטלי מחדש, תרגול עקבי וחוויות פיזיות שגרמו לי להתמודד עם הפחד שלי, נפל לי האסימון בהדרגה. זה לא רק ששינה את הדרך שבה אני מבין את הקשר בין המוח לגוף, אלא גם את האופן שבו אני רואה את עצמי, והביא להפחתה משמעותית (אם כי לא מלאה) בכאב ולנתיב אמיתי לקראת ימים (בתקווה) נטולי כאב. (ל', במסע החלמה מכאבי גב ומפרקים)

היום אני מבינה שכאב לא נובע מפגיעה פיזית או בעיה מבנית, אלא מאיום משמעותי באשר הוא. הכאב הוא סימן לבדוק אם פספסתי או לא נתתי מספיק מקום לאירוע שפגע בי, או ערער אותי. אם יש רצון שלא נתתי לעצמי לרצות או גבול עצמי שלא שמרתי עליו. לבחון את התחושות שעלו בי ולתת להן מקום ומענה, או לדבר לעצמי ביותר חמלה (ה', במסע החלמה מווסטיבוליטיס).   מנגנון הכאב שלי, שהיה הסיוט הכי גרוע שלי בשנים האחרונות וצימצם את חיי למיטה במשך כמה שנים, הפך דרך הדרכתה של ד"ר סוראקי המופלאה וצוות הקמפוס, להורה הפנימי שלי. מאוייב אכזר, למדריך כנה שמזהיר אותי ותופס לי את היד לפני כל מכשול או מצוק. היכולת להבין ולהתבונן במנגנון הכאב כמנגנון אזהרה שאינו בהכרח מסוכן ושבדרכו שלו שומר עלי, אפשר לי לקחת עליו בחזרה שליטה ולהוריד את הכאב משמעותית (א', מתרגלת החלמה מפיברומיאלגיה, פוסט טראומה וכאבי אגן עם אבחנה של אדנומיוזיס)

היחס שלי לכאב ולעצמי השתנה מקצה לקצה בתהליך ההחלמה שלי. מתחושה של הילדה הלא מוצלחת והחולה שבגללה גם שום דבר לא מצליח בחיים מה שגרם לריחוק ושנאה עצמית בלתי נדלים לתיאור, הפכתי להיות בן אדם שמבין כמה הוא חכם, כמה המוח שלו חכם ואיזו אסטרטגיה הישרדותית מטורפת פיתחתי לעצמי כדי לשרוד. פתאום הכרתי את עצמי, דבר שלא הספקתי מעולם לעשות. כבר קברתי את עצמי תחת אבחנה של כרונית ככה שאפילו לא האמנתי או קיוויתי לעתיד הטוב שהיום אני כבר יוצרת לעצמי. הפכתי מאדם שמתמרמר על מר גורלו לאדם שמעריך ומודה על כל שיעור בדרך של מסע החיים הזה. (ש', מחלימה מכאבי אגן עם אנדומטריוזיס, אנדומיוזיס, פיברומיאלגיה, דיכאון כרוני, חרדות בלתי פוסקות ואין סוף תסמינים שהיום אני מבינה שהם נוירופלסטים)

אז איך השתנה התפקוד היומיומי שלי- אתחיל מהסוף- היום אני יכולה להגיד שיש פעמים מעטות שכואב לי. נתחיל בקצת רקע.. מנכ"לית חברה מגיל 18, בעשייה מתמדת ובעיקר (בדיעבד), חוסר הקשבה למה שהגוף אומר. עד שעברתי תאונת דרכים שגרמה לי להמשיך את השגרה אך לעבוד עם כאב עז, חוסר יכולת לנהל חיי זוגיות בצורה נורמטיבית, חוסר חיי חברה, כעס, תסכול, סימפטומים שהחריפו, כאב של 10/10 כל יום, כל היום. 8 ניתוחים סה"כ לאורך החיים שיצרו מנגנוני איום שלאט לאט ידענו לקרוא להם כאלו, צלקות פיזיות ונפשיות, התנהגויות שלא הייתי שמה לב שהיו קורות כי זה נהיה כדפוס התגוננות. הניתוח האחרון גרם לי לעצור אבל לעצור באמת, 7 חודשים בבית, חוסר יכולת כמעט מוחלט לעבוד, תסכול, כאבים עזים עד שהבנתי שאפשר אחרת, הכרתי את ד"ר סוראקי שלימדה אותי להקשיב (בעיקר לעצמי כי לצורך של אחרים תמיד הקשבתי), למדתי להחשף בפני עצמי במקומות הכי לא נוחים, לא טבעיים וחשופים שיש אבל הבנתי שכל עוד אני עושה את זה, אני עוזרת לעצמי להבריא, לאט לאט הכאבים פחתו וגם שהם עלו, נתתי להם את המקום להיות, להרגיש, לחוות, לא להלחם, לא להיות מתוסכלת, להבין שמשהו קורה וצריך רגע לחשוב אבל אחרי שיחלפו, לא לפני ואז הראש צלול להבין, לפעמים זה קל, לפעמים זה לא אבל בסוף זה מגיע. כיום, חזרתי לעבוד משרה מלאה אבל משרה שמתאימה וקשובה לי, לצרכים שלי, לגוף שלי, לנפש שלי בדיוק באותו מקום רק בראיה אחרת, בראיה שהיא קודם כל שלי את עצמי. תמיד יהיה לנו מה להבין על עצמנו, הדרך לא נגמרת אבל היא יותר מוארת. (א, במסע החלמה מפיברומיאלגיה וכאבים ביד לאחר TOS)

אחרי הרבה ניסיונות עם מטפלים ושיטות, בקמפוס הרגשתי לראשונה שיש מקום שרואה את התמונה המלאה שלי ואותי. זה לא עוד טיפול נקודתי, אלא מקום שיש בו דאגה ואכפתיות אמיתית. העובדה שיש ליווי ומישהו להתייעץ איתו בכל רגע של בלבול, נתנה לי שקט שלא הכרתי. בפעם הראשונה הרגשתי שאני לא צריכה לנהל את הטיפול של עצמי, אלא שיש לי מקום ושיש מי שעוזר לי להחזיק ומוביל איתי יד ביד את תהליך ההחלמה. (נ', במסע החלמה מכאבי אגן ע"ר אנדומטריוזיס ופיברומיאלגיה)

כשאפרת הציגה לי את עבודת מודל השכבות הרגשתי שסוף סוף מצאתי את מבוקשי. התמודדתי עם כאבים כרוניים למעלה מ- 12 שנים וניסיתי אינספור טיפולים, לכן העבודה במודל השכבות הייתה ממש מהפכנית בעבורי. העבודה הזו אפשרה לי לצאת בפעם הראשונה למסע החלמה שיש בו חוקיות, סדר והיגיון ברורים מאוד שנתנו לי הרבה שקט, יציבות וביטחון. בפעם הראשונה הרגשתי שאני מתחיל להבין מה קורה לי בגוף ושהכל סוף סוף מסתדר לי בהיגיון. כך יכלתי להתמסר לתהליך האישי שלי ולהרגיש שאני יכול לצעוד בו בקצב שלי ובצורה שמתאימה לי מתוך יכולת לנוע בחופשיות בין השכבות השונות בהתאם לצרכים שלי. ממש כמו במסע ניווט אמיתי בו לומדים מסלול עם תחנות מוגדרות - אך אתה הוא זה שבוחר באיזה קצב ואופן תלך בו ,באילו תחנות תשהה יותר ובאילו פחות ולאילו תרצה לחזור לסיבוב נוסף. זה הוביל לחווית עצמאות, שהתהליך הזה הוא שלי ואני מוביל אותו בעזרת צוות מנוסה שכבר הלך בדרך הזו לפני ומכיר את צפונותיה. העבודה הזו אפשרה לי להעמיק בהדרגה ובצורה תהליכית וקשובה את ההבנה של סיפור חיי והמכאובים הנפשיים שנשאתי עמי שנים רבות, מה שהוביל למסע למידה וגילוי עצמי שהוא הרבה מעבר לתהליך החלמה מכאב אלא בעצם בחירה מודעת לפגוש את עצמי מפרספקטיבה חדשה ולאפשר לעצמי להיות מי שאני באמת, ללא תנאים וללא התניות, עם המון חמלה, הבנה וקבלה של המסע שלי. דרך מודל השכבות למדתי בפעם הראשונה באמת להקשיב לעצמי ולהבין מי אני, להשתחרר מביקורת עצמית וללמוד להיות חבר אמת של עצמי, דבר שהוביל לחווית עוצמה חדשה שלא הכרתי ולשמחה על מי שהנני. חוויתי אינספור חוויות גילוי ותובנות חדשות שנולדו לאורך הלימוד בקמפוס, ואלו הובילו באופן ישיר להחלמה מתסמיני הכאב, לעיתים באופן מיידי. מודל השכבות בשבילי הוא "הדרך שנראית ארוכה אך היא בעצם הקצרה" להחלמה. והדרך לא נגמרה אגב, כי תמיד יש לאן לצמוח ומה לדייק. אך כעת אני מרגיש שיש לי את הכלים וההבנה שאני צריך כדי להמשיך בה בצורה הרבה יותר עצמאית, עם קהילה תומכת שאני יכול להיעזר בה בעת הצורך. (ש', במסע החלמה מפיברומיאלגיה)

תהליך החלמה עבורי הוא קבלת החיים שלי במתנה. בתחילת התהליך, ראיתי איך הכאבים פוחתים והתרגשתי לקבל את החיים הקודמים שהיו לי בחזרה, לפני התסמינים. עם התקדמות התהליך, הבנתי שהתסמינים שלי הם הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי ושלעולם לא ארצה לחזור אל החיים שהיו לי לפני התהליך. הכאב הוא חבר נבון, כנה ואמיתי, שמראה לי את הדרך אל האדם והחיים שאני רוצה להיות ולחיות. וזה קבלת החיים במתנה באמת. לחיות את החיים שתמיד עמוק בפנים רציתי לחיות. כך שההישג המשמעותי ביותר עבורי הוא שאני מצליחה צעד אחר צעד לחיות את החיים שלי באופן הכי משמעותי, מדויק ונכון עבורי, לחיות את החיים שרציתי, באמת, לחיות. (ש', במסע החלמה ממיגרנות וכאבים ביחסים)

הדבר המרכזי שלמדתי בקמפוס, ושינה לי את תפיסת בכאב, היא ההבנה כמה פחד טמון בתוך מנגנון הכאב, איך הפחד מפעיל ומגביר את הכאב. ברגע שההבנה הזו חילחלה והצלחתי לנתק (גם אם קצת ) את הפחד, רמת הכאב כבר ירדה. מה שנתן לי תחושת שליטה וביטחון שהשינוי אפשרי. מספר כלים שאני נעזרת בהם להורדת הכאב באופן קבוע: ●     נשימות- לזהות איך בזמן כאב חזק הנשימה נהיית שטוחה ורדודה, לתפוס את הרגע הזה, ,ולחזור לנשום נשימות עמוקות ומלאות. ●     סומטיק טראקינג (Somatic Tracking) -מנסה לתרגל באופן קבוע ויומיומי- להפנות הקשבה , סקרנות ורגוע לתחושות פיזיות שמתקיימות ברגע זה, מעיין תנועה פנימית – שלא מבקשת לשנות דבר, לפרש או “לתקן” ,אלה סוג של רפרוף, ריחוף מעל נקודת הכאב, ההתבוננות לא שיפוטית, בניסיון להפחית תגובות של פחד ולחזק תחושת ביטחון ושליטה פנימית. ●     מדיטציה- לשבת גם אם לרגע - ולהיזכר בתחושת האני- מהו הסנטר שלי-ממש לדמיין את מרכז הגוף שלי- כעמוד חזק ויציב , להיזכר בעוצמות שיש בי וביכולות שלי. ●     קרקוע- עמידה זקופה עם כוונת קרקוע לאדמה- לעמוד ולדמיין את הכאב זורם ויורד ממרכז הגוף אל כפות הרגליים, נטמע באדמה, כמו גל שחור שיוצא מהגוף ונספג לאדמה. ●     יוגה- כבר שנים שאני מתרגלת יוגה ואין לי ספק שזה אחד הכלים שהכי מטייבים איתי, כלי שממש הוכיח לי שהכאב יכול לרדת בזמן התירגול. לקחת את הרגע ולעשות מספר תרגילים- של תנועה, של נשימות, של מדיטציה (ע', במסע החלמה מכאב כרוני)

החלמה עבורי היא ההבנה שהחיים ממשיכים ואפילו משתפרים. אם בעבר תמרורי האזהרה היו עוברים ללא הבחנה ותשומת לב, כעת עם הכלים החדשים שבידי, יש אפשרות אמיתית של חיבור מחדש ויכולת התמודדות ממקום בריא יותר ונכון יותר. החלמה היא לא לוותר על העקרונות והערכים , אלא לשלב אותם ולהבחין בהם ולתת להם מקום בלתי שיפוטי. החלמה היא בחירה בנכון ואמיתי עבורי ומתוך כך מיטיב עם עצמי וכמובן עם הסביבה שלי להמשך חיים בריאים עם נוכחות שלא מתעלמת/נלחמת באתגרים. החלמה עבורי היא ההבנה שבתחילת הדרך חשבתי ברצינות על פתרון קטיעת 2 הרגליים מתוך תפיסה שאולי זה יציל אותי. וכעת כבר חושב על תכנון חופשת סקי וריצה במרתון ירושלים הפער הניכר בין התפיסות הללו משקף את התהליך שעברתי ב"ה. (י', במסע החלמה מ-CRPS בקרסוליים)

קוראים לזה "מסע החלמה" אבל זה הרבה יותר מזה - ההחלמה היא רק חלק במסע שאני קוראת לו "מסע אל עצמי". עצמי = מי שאני באמת. הדבר המרגש והעוצמתי ביותר שהבנתי בדרך הוא שהכח לשינוי נמצא אצלי ואני לא תלויה באף אחד אחר. אני יודעת לעזור לעצמי בעזרת ידע וכלים שרכשתי. ממצב של כאבים שהובילו לתחושת חוסר שליטה במצבי הפיזי, הגעתי לתחושת מסוגלות ביכולתי להשפיע לטובה על כאב/סימפטום ובנוסף להכיר את עצמי כל פעם עוד קצת. לכל אחד יש את היכולת להחלים! תתמסרו לתהליך, פיתחו את הראש לידע חדש, תאמינו בעצמכם ותיווכחו. (ש', במסע החלמה מפיברומיאלגיה)